בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משגבים חב' קבלנית לבנין והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לסילוק תביעה על הסף ולחלופין בקשה לרשות להתגונן. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעים 1, 3, 4 ו-6. עסקינן בתביעה של בנק לתשלום חוב בגין הלוואה שנלקחה בחשבון של הנתבעים 1-3 ואשר הנתבעים 4-6 ערבו לפרעונו. משלא נפרעה ההלוואה במועד היא הועמדה לפרעון מיידי ובעקבות כך הוגשה התביעה שבפני.

הנתבעים 1, 3, 4 ו-6 הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחלופין למתן רשות להתגונן. הטענה העיקרית העומדת בבסיס שתי הבקשות היא הטענה לפיה נכרת הסדר פשרה בין הנתבעים לבין הבנק התובע ולפיו כנגד תשלום בסך 2.5 מליון ₪ יסולק חובם של הנתבעים כולם כאשר בפועל למרות שהסכום הנ"ל שולם בשלמותו הרי שהבנק התכחש לסיכום האמור וטען לראשונה כי מדובר בתשלום לצורך פדיון נכסים בלבד.

אין מקום לסלק את התביעה על הסף משום שהמחלוקת בשאלה האם מדובר בהסדר מחייב אם לאו היא שאלה עובדתית שמחייבת שמיעת ראיות.

יחד עם זאת, ב"כ הבנק הודיע עוד בשלב מוקדם של ההליך כי הוא מסכים שתינתן לנתבעים רשות להגן בטענה בדבר קיומו של ההסכם הנטען על ידם, מבלי כמובן שהסכמה זו תחשב כהסכמה לנכונותה של הטענה.

בנסיבות אלה יש ליתן רשות להגן בטענה זו, שהיא הטענה העיקרית במסגרת הבקשה לרשות להתגונן של הנתבעים 1, 3, 4 ו-6.

מחלוקת נוספת היא בשאלה האם יש ליתן רשות להגן גם בטענה הנטענת בסעיף 74 לבקשת הרשות להגן. לטענה זו שני ראשים: הראש הראשון הוא טענה לפיה הריבית הנתבעת בכתב התביעה בשיעור של 23.04 אחוזים לשנה היא ריבית המנוגדת לתקנת הציבור שיש לבטלה הן מכוח תקנת הציבור והן מכוח חוק החוזים האחידים. הראש השני של הטענה הוא שמבדיקה של החשבונות עולה כי במהלך השנים חוייבו החשבונות בריביות חריגות ובעמלות בסכום כולל של כשני מליון ₪.

אני סבור כי יש לתת רשות להגן בראש הראשון של הטענה, קרי, בטענה לפיה הריבית החריגה היא ריבית המנוגדת לתקנת הציבור ומהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. יחד עם זאת, אינני סבור כי יש מקום ליתן רשות להגן בראש השני של הטענה משום שהטענה לפיה החשבונות חוייבו בריביות חריגות ובעמלות בסכום כולל של 2 מליון ₪ היא טענה סתמית, כוללנית ובלתי מפורטת שאינה נתמכת במסמך כלשהו. בהקשר זה יצויין כי התביעה הוגשה עוד ביום 28.04.09. בקשת רשות להתגונן הוגשה ביום 16.06.09 ואנו מצויים כיום בחודש מרץ 2010 והטענה לא עובתה ולא נתמכה באסמכתא כלשהי. כידוע הכלל הוא שמי שמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולפרט היטב את טענות הגנתו ואין הוא יוצא ידי חובתו באמצעות העלאת טענות סתמיות בעלמא.

הטענה בדבר חיובי יתר בריבית היא טענה סתמית, כאמור לעיל, ואינני סבור כי עצם העובדה שניתנה רשות להגן בטענה האמיתית של נתבעים אלה מצדיקה מתן רשות להגן גם בטענה כה סתמית וכה בלתי מפורטת.

לפיכך ניתנת רשות להגן בטענות שפורטו לעיל.

באשר לנתבעים 2 ו-5 שלא התייצבו לישיבת היום אני נמצא למד מפיו של ב"כ הבנק כי ככל הנראה הנתבעים סברו שהדיון בבקשת רשות להגן שהגישו טרם נקבע.

הצעתי לב"כ הבנק להסכים ליתן להם רשות להגן בשתי הטענות העיקריות שהועלו על ידם, קרי: הטענה בדבר קיומו של הסכם פשרה עם הבנק והטענה לפיה הבנק הטעה אותם בקשר למטרת ההלוואה שנלקחה בשנת 2002, במובן זה שהנתבעים 2 ו-5 סברו לתומם שההלוואה נועדה אך ורק לצורך כיסוי החוב בחשבון נשוא התביעה ולא ידעו שמדובר במחזור של חובות בחשבונות נוספים ושאם היו יודעים שזהו המצב לא היו מסכימים ליטול את ההלוואה.

ב"כ הבנק הודיע על הסכמתו ליתן רשות להגן גם לגבי נתבעים אלה בטענות שפירטתי לעיל אך איננו מסכים לתת רשות להגן בטענות נוספות ככל שישנן כאלה.

יודיעו הנתבעים 2 ו-5 האם מקובלת עליהם הסכמתו של הבנק או שמא הם מבקשים להתגונן בטענות נוספות שפורטו בבקשה, ככל שפורטו. הודעה זו תימסר לבית המשפט תוך 15 יום.

בהתאם לאותה הודעה יקבעו המשך הליכים בתיק זה. היה והנתבעים 2 ו-5 יעמדו על טענות הגנה נוספות יהיה צורך לקבוע דיון בבקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידם.

בשלב זה התיק נקבע לתזכורת פנימית ליום 25.03.2010.

ניתנה והודעה היום י"ח אדר תש"ע, 04/03/2010 במעמד הנוכחים.

חגי ברנר, שופט

רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א

החלטה

תקנה 367(ג) קובעת כי כאשר ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד רשאי המשיב לבקש את ביטול הצו בתום 30 ימים מיום המצאתו. במקרה דנן צו העיקול ניתן ביום 28.04.2009 והבקשה לביטולו הועלתה כעת בעל פה, בחודש מרץ 2010, כעשרה חודשים לאחר שחלף המועד האחרון להגשת בקשה כזו. כבר מטעם זה דין הבקשה להידחות.